שכחו להכין לו "סנדוויץ"

אחת הפליאות הגדולות ביותר בהתנהגות האנשים המזדקרות לעין כל קורא בנס זה של יציאת מצרים, היא כיצד יתכן שעם שלם, מליוני אנשים העומדים לצאת למדבר, אינם חושבים אפילו לטרוח להכין "סנדוויץ" לילד הקטן עבור יום המחרת ?!

על מנת ליישב קושי עצום זה חובה עלינו לדייק בפסוקים, וכדלהלן :

במצרים:

"ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם כי אמרו כולנו מתים" "וישא העם את בצקו עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים"

"ויהי בשלח פרעה את העם" ולעומת זאת נאמר "ובני ישראל יוצאים ביד רמה"

בשלוש מהפסוקים כאן המדובר על "העם" ואילו בפסוק הרביעי מדובר על "בני ישראל"

הבדל עצום ביניהם העם מייצג את הערב רב, את אלו שאכן לא תכננו לצאת את אלו שהיה צריך את מצרים ללחוץ עליהם על מנת שיצאו. ולכן אותה קבוצה אכן גם לא הכינו מזון לדרך. את הקבוצה הזו משלחים המצרים.

לעומת זאת בני ישראל אלו הנשמעים להוראותיו של משה אלו הם המחכים בקוצר רוח ליציאה הם אכן התכוננו.

בענין עמוד הענן ועמוד האש.

ולכאו' לפי"ז יש להקשות מדוע הפסוק מדגיש "לא ימיש עמוד הענן ועמוד האש לילה לפני העם" ולא נאמר לפני בנ"י.

ובהקדם ביאור הענין נראה להביא מה שכתבו במדרש "כל מ' שנה שהיו במדבר לא הלכו אלא לאורו שהיו רואים מה שבתוך הטפיח" ויעויין האוה"ח שפירש שאור זה לא זז ממחנה ישראל ולא נזקקו כלל לאור השמש, אלא שלא היה מתפשט חוץ ממחנה ישראל אלא דווקא במושבותם" ודייק זה מלשון הפסוקים ונראה שהסיבה לכך היא מעצם השראת השכינה במחנה וזהו אותו אור גנוז שהיה בזמן הבריאה וראה הקב"ה שאינו כדאי לרשעים וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וכן השתמשו בו בזמן מכת חושך. והיינו שבכל מקום שהלך ישראל שרתה עליו השכינה וכך יכל לראות דרך החושך, ולא שהיה אור סביבו דא"כ גם המצרים היו רואים באותו מקום.

ובזה מבואר גם מה שמוזכר במדרש שמשה רבינו חיפש כל ג' ימי האפילה את ארונו של יוסף, היינו שנכנס לארמונות המלכות ולקברי המלכים לחפש היכן יתכן שטמנו את ארונו של יוסף.

ומעתה אפש"ל דזו סיבת החילוק שהרי בנ"י לא נזקקו כלל לעמוד האש כפי אוה"ח הקדוש, אלא שהעם שהיו במדריגה פחותה לא זכו לדרגה כה גבוהה של השראת שכינה ולצורכם האיר הקב"ה בעמוד זה.

ומעתה מבואר חילוק לשון הפסוקים פסוק כא' :"וה' הולך לפניהם יומם ולילה" מדובר לגבי בנ"י או להראות כבודם, או כמו שפירש אוה"ח שהאיר מחוץ לגבולות המחנה ואילו לגבי העם היה צורך אכן באור זה.

החילוק בין העם ובנ"י בקריעת ים סוף.

"ופרעה הקריב וישאו בנ"י את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בנ"י אל ה'" (שמות יד, י) פסוק זה מדובר דווקא בבנ"י כיון שהם אלו שהיו מסוגלים בדרגתם לראות שר של מצרים רודף אחריהם, ותגובתם אכן בהתאם לצעוק אל ה'.

"ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו" וכו'

משה רבינו מרגיע את הפחד הטבעי של העם בהבטחת הישועה, למרות שכפי הנראה מההמשך "מה תצעק אלי" סבר משה שצריך להתפלל אלא שלא היה זה בכוחם של העם אלא של בנ"י.

גם הישועה מתחילה מבנ"י ובזכותה ניצלים גם העם וכפי שנא' "הרם את נטך ונטה את ידך...ובואו בנ"י בתוך הים ביבשה" ונס ההצלה מסתיים בפסוק"וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (יד, לא).

לגבי בנ"י נאמר היד הגדולה דהיינו יראת הרוממות וההכרה בגדלות השי"ת וכוחו ואילו לגבי העם נאמר וייראו העם היינו יראת העונש.

החילוק בין העם ובנ"י בנסיונות הצמא והרעב:

"וילונו העם על משה לאמר מה נשתה (טו – כד) ויצעק אל ה'"

"וילונו כל עדת בנ"י על משה ועל אהרון במדבר ויאמרו אלהם בנ"י מי יתן מותנו...ובוקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלונותיכם על ה' ונחנו מה כי תלינו עלינו" (טז, ב- ז).

בפעם הראשונה המדוובר בתלונות העם ותלונתם קצרה וטכנית מה נשתה ואכן משה מוצא פתרון מיידי בהוראת הקב"ה.

אולם בפעם השניה משה רבינו מוכיח אותם וכפירש"י "כי תלינו – שתרעימו עלינו את הכל את בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב".

כלו' טענתו היתה אתם צריכים לשמש דוג' לעמידה בנסיון ולא להפך. ולכן תשובת ה' בפעם זו היתה המן והשליו אשר היו מאכל האמונה אשר הכריח אותם לעלות בדרגה מידי יום ביומו ע"מ לקבלו.